דברים יקרים באים באריזות קטנות

חוויות מימי הפגיה, התמודדות עם הלא נודע, מסע מאתגר ברכבת הרים

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – הביתה!

האם מה שאני שומע אכן נכון? האם הרגע לו כה ייחלנו באמת הגיע? זו אכן אינה הזיה וגם לא תעתוע של הדמיון, ארבעה וחצי חודשים ארוכים ומתישים מגיעים לקיצם.

העובדה הזו, והידיעה שסיימנו את פרק הפגיה הארוך כל כך והמתיש עד מאוד, גורמת מצד אחד להתרגש עד דמעות, ומצד שני, עמוק יותר במחשבות, זה גם מאוד מפחיד, ארבעה חודשים שעופרי נמצאת תחת השגחה רפואית קפדנית, מחוברת למוניטור עשרים וארבע שעות ביממה, מוקפת בצוות רופאים ואחיות מיומן ומסור. ועכשיו שמשתחררים הביתה, האחריות, על כל כובד משקלה, עוברת לידינו, ועימה רובצת ההיסטוריה הרפואית הכל כך מסובכת, ועצם המחשבה על כך מפחידה ביותר.

ועכשיו כמה מילים מהלב, לרגל נקודת ציון כה חשובה. עופרי שלנו, הפגית הזעירה, שרדה. היא שרדה בגלל שלושה מרכיבים עיקריים: 1. אלוהים, כנראה שיש בזה משהו אך זה עניין של אמונה. 2. מזל, וזה כבר עניין של מזל. 3. והחשוב מכל, צוות רופאים ואחיות מדהימים במקצועיותם ובמסירותם, וזה כבר משהו שהוא בשליטתנו אך אם לא נגביר את המודעות לכך, זה פשוט לא יהיה. כן, פשוטו כמשמעו.
בסיכומו של פרק כה משמעותי בחיינו, אפשר בהחלט להגדיר את ההישרדות של עופרי והשחרור הביתה ללא חמצן תומך או שאר מריעין בישין, בגדר נס. ואני גם יכול לומר בפה מלא: ניסים אכן מתרחשים, זו לפחות הרגשתי האישית.

בקרוב מאוד נתחיל בתהליך השחרור שהינו כה טריוויאלי ופשוט כאשר הלידה מתרחשת במועד, אך מבחינתנו זה ממש לא ברור מאליו. עוד מעט האחות בפגיה תלביש את עופרי בבגדים מהבית, אני אקשור אותה לראשונה בסלקל, וזו גם תהיה נסיעתה הראשונה אי פעם במכונית. כמובן שאצלם ואנציח רגעים מרגשים אלו, כי בכל זאת, לא בכל יום משתחררים ממקום שהיה לנו ממש בית שני למשך תקופה כה ארוכה.
ב 26/02/2008 במשקל המכובד ביותר 2.292 קילוגרם, עופרי הקטנה השתחררה הביתה! פרק הפגיה תם ונשלם, אך כמו שכתבתי כבר בעבר, הפגות עדיין לא היתה קרובה להסתיים, נהפוך הוא, אתגרים רבים עוד לפנינו.

Advertisements

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – השחרור נראה באופק

מי האמין ומי בכלל תכנן שהות כזו ארוכה בבית החולים? זוג צעיר, הריון ראשון, הציפייה היא שהכול יעבור בשלום, ממש כמו בספרים, הריון תקין, להגיע לבית החולים ללידה והופ לצאת הביתה עם ילדה בריאה ולהתחיל לגדלה בנחת. ואז…
המציאות מנפצת את הציפיות, המחשבות והחלומות. התוכניות השתנו ואף אחד לא הכין אותנו לכך, ועכשיו, לך תמודד עם כל זה.
אפשר בהחלט להגיד בפה מלא: זמן כה רב עבר מאז הלידה המוקדמת ( מאוד ) של עופרי, כמעט ארבעה חודשים, רבעון בעגה המקצועית. אפשר גם לומר כי בשל כמות וקצב האירועים שעברנו עם עופרי ( ושלמעשה עברו בעיקר עליה ) ארבעה חודשים אלו נראו הרבה יותר ארוכים ממה שהם היו באמת.

אם כן קוראים יקרים, המצב טוב לאין שיעור מהעבר, נראה כי התקופה הקשה ובוודאי הארוכה כבר מאחורינו, ובהסתכלות קדימה התנאים בהחלט נוטים לטובה, המצב הבריאותי טוב יחסית ונותר בעיקר לחבר גרם אל גרם ולהגיע סוף כל סוף אל משקל המטרה הנכסף: 2 קילוגרם!.

אמנם פה ושם יש עדיין הורדות סטורציה ( חמצון הדם ) פתאומיות ומאוד לא סימפטיות, אך הרופאים דואגים להרגיע אותנו שככל שעופרי תגדל הן בגיל והן במשקל, התופעה תלך ותפחת, הלוואי!.

ומה עם עניין הגיל? ברור שעופרי נולדה ב 5.11.07, וגם ברור מאוד שהיא הקדימה את זמנה, שכן תאריך הלידה המשוער שלה היה 28.1.08. כאן נכנסת החלוקה לגיל כרונולוגי ולגיל מתוקן.

ההסבר הוא פשוט למדי, הגיל הכרונולוגי הוא הגיל האמיתי, כלומר מרגע הלידה, את הגיל המתוקן מחשבים כך: הגיל מתאריך הלידה המשוער. והנה דוגמא, כל עוד עופרי לא הגיעה לתל״מ ( תאריך הליגה המשוער ), היה לה רק גיל כרונולוגי, וכעבור חצי שנה מהתל״מ גילה הכרונולוגי היה תשעה חודשים וגילה המתוקן שישה חודשים, עיקר השימוש בגיל המתוקן הינו לצרכי מעקב התפתחותי, הרי לא נצפה מפג בן חצי שנה להתפתח בקצב של תינוק שנולד במועד.


נשתמע, גלעד

?דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – שיגרה בפגיה, השחרור הביתה מתקרב

כמו שכתבתי בכותרת הפוסט, שגרה בפגיה היא הנושא הפעם. וכי מהי שגרה והאם זה טוב או רע? התשובה במקרה שלנו היא ברורה למדי: לעופרי הקטנה שיגרה הייתה דבר נהדר. שיגרה משמעותה יציבות, ואנחנו כל כך ייחלנו ליציבות הזו.

לפני שאגש לעניין סדר היום, הנה סקירה קצרה על קורותיה של עופרי למן הלידה ועד לשלב זה: עופרי נולדה בשבוע ה 28 להריון במשקל 670 גרם בלבד, כתוצאה של רעלת הריון חריפה ביותר, הייתה מונשמת מעל ל 40 יום בשל מצוקה ריאתית ומחלת ריאות כרונית, רתינופתיה של העיניים בדרגה 2 מתוך 4, דימום בחדרי המוח בדרגה 1 מ 4 ובעיקר התחלה קשה שכללה מצב קריטי ושתי החייאות. ההמשך המעט אופטימי כלל גמילה מחמצן, מעבר להזנה מבקבוק וסוף כל סוף יציאה מהאינקובטור.

אם כן, בואו ונראה ממה היה מורכב סדר היום של הקטנטונת בחדר מספר 1 בפגיה ( בשל התעקשותנו, נשארנו בחדר מספר 1 עד השחרור שכן הטיפול בו מעט צמוד יותר ). הכול סבב סביב הבקבוקים, משטר תזונתי הכלל בקבוק כל שלוש שעות כמעט ללא יוצא מן הכלל – ובהתחשב במשקלה של עופרי הרי ברור למה זה היה כה חשוב, כמובן שלפני כל בקבוק היה מתבצע נוהל החלפת החיתול, שלמרות שהיה במידה הקטנה ביותר בנמצא ( פמפרס ניו בורן ) עדיין כיסה כמעט את כל גופה הקטנטן של עופרי.

לקראת השעה שש בערב נתבקשנו ההורים לפנות את המחלקה על מנת שהאחיות יוכלו לקלח ולשקול את הפגים, ואנו היינו פורשים לחדר ההורים, אוכלים ארוחת ערב ומשוחחים עם ההורים האחרים. בתשע בערב היינו חוזרים למחלקה ונותנים לעופרי את הבקבוק האחרון מבחינתנו.

סופו של יום היה רק לאחר שעופרי הייתה נרדמת לה, או אז היינו מאחלים לילה טוב לאחיות משמרת הלילה והולכים לחדרנו לשנת לילה, מתכוננים ליום הבא, אישתי בפגיה ואני בעבודה.

כל עבר לו עוד יום, ונראה כי הדרך לשחרור המיוחל התקצרה לה ולו במעט.

להתראות בטור הבא, גלעד.

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – אמבטיה

אמבטיה לתינוק, איזה דבר טריוויאלי ורגיל זה לגבי הורים שילדם נולד במועד, נו אתם יודעים, ממלאים אמבטיה במים חמימים ובודקים את הטמפרטורה עם המרפק, מחזיקים את התינוק או התינוקת בידיים בוטחות ומקלחים. כל כך פשוט.

אבל להחזיק בידיים קילו פלוס ולקלח, זה כבר ממש סיפור אחר…

סיפור שהיה כך היה, אנחנו כאמור, כלומר עופרי הקטנה, נמצאת בחדר מספר 1 בפגיה, מהאינקובטור כבר נפרדנו ועתה ככל שחולפים הימים, עופרי מתחזקת מעט ואף מעלה עוד כמה גרמים למשקלה.

סיפור האמבטיה הראשונה לא נחת עלינו בהפתעה שכן, מספר ימים קודם לכן החלו האחיות במחלקה לדבר איתנו על כך שבקרוב נעבור ״שיעור״ באמבטיה לקטנטנים שלנו, כלומר כל ההורים יצפו בתהליך שיודגם על אחד או אחת מהפגים.

בשלב מסוים ניגשה אלינו קלודין, אחות בפגיה וגם יועצת ומדריכת הנקה בעלת סבלנות אינסופית ( לפחות מהסתכלות מהצד היה נראה לי כי להדריך אמהות לפגים להניק זו משימה מסובכת ביותר ), ושאלה האם נהיה מוכנים להשתתף בהדרכת האמבטיה באופן פעיל, כלומר שעופרי תהיה הפגה שתעשה אמבטיה.

מה רבה הייתה ההתרגשות שהערב המיוחל הגיע, מסביב לאמבטיה ( יותר נכון לומר כיור גדול ) שבחדר מסמר 3 בפגיה, התקבצו להם אמהות ואבות לפגים לצפות בקלודין האחות ובנו, הוריה של עופרי, עושים לפצפונת אמבטיה.

קלודין הפשיטה את עופרי מבגדיה ( הגדולים כל כך ממידתה, כמובן ), הסירה את הטיטול ובידיים בוטחות הכניסה את הקטנטונת לאותו כיור שמולא כדי מחציתו במים פושרים, תוך כדי שהיא מסבירה לנו ההורים על מעשיה בתוספת מיני טיפים לאמבטיה בטוחה ויעילה.

מה אומר ומה אגיד, היה מרגש ומיוחד, והיה גם קצת מפחיד, כי בכל זאת להחזיק תינוקת במשקל של קילו וחצי פלוס מינוס, בתוך המים ומתחת לברז, זו אחריות כבדה מצד אחד וצד שני כורך המציאות, דבר שלאחר השחרור המיוחל הביתה נצטרך להתמודד עמו.

קוראים יקרים, נסו רק לרגע לעצום עיניכם ולדמיין מצב בו אתם מקלחים את תינוקכם רק כשלושה חודשים לאחר לידתו!, מטורף לא?. זו חלק ממנת חלקנו הורים לפגים וזה חלק גדול בקושי לטפל בפג לאחר השחרור הביתה. כפי שכבר כתבתי כאן לא פעם: אנשים רבים נוטים לחשוב כי הפגות מסתיימת עם השחרור מהפגייה, אבל בפועל מחשבה שכזו כל כך רחוקה מהמציאות.

 

נשתמע בהמשך. גלעד.

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – אומרים שלום לאינקובטור

כמעט כל אדם שתדברו איתו על פגים, יקשור את הנושא לאינקובטור, והאמת שבצדק גמור. אומנם ההגדרה לפג רחבה ביותר ( פחות מ 2 ק״ג ומתחת לשבוע 37 ) אך רוב הפגים שאכן נשארים לאשפוז, ובטח לאשפוז ממושך, מתחילים את חייהם באינקובטור.
ואצלנו, כאמור, עופרי שהתה באינקובטור מרגע צאתה לאוויר העולם, בחודשים הראשונים באינקובטור המשוכלל ביותר שיש בנמצא, ועם השיפור במצבה עברה לאינקובטור פשוט יותר. חשוב לי לציין למי שאינו יודע, מטרתו העיקרית של האינקובטור היא שמירה על טמפרטורת הגוף של הפג, ודאי וודאי לא שמירה על סטריליות או כהנה וכהנה טעויות נפוצות בקשר לאותו מכשיר מדובר.
ובחזרה לסיפורונו, לאחר המעבר לחדר מספר 1, יחד עם עליה נוספת במשקל והזנה מבקבוקים בתדירות ההולכת ועולה – ולמעשה שיפור ניכר ברוב הפרמטרים הרפואיים, שיפור לו כל כך ייחלנו שיגיע, החליטו הרופאים המטפלים בעופרי כי הגיע הזמן להגיד לאינקובטור שלום ( וכמובן גם לא להראות ).
וכך עברה עופרי לעריסת חימום ( שכן עדיין היה קיים קושי בשמירה על טמפרטורת גוף תקינה באופן עצמאי ), אבל איזה הבדל עצום בין האקווריום המכונה אינקובטור לבין העריסה הפתוחה והכה נגישה, ממש שמים וארץ. פתאום אין דלתות צד שצריך לפתוח ואין את אותם חלונות עגולים למראה ( המככבים כאן במספר תמונות בטורים קודמים ), אני הרגשתי שהמעבר מהאינקובטור לעריסה הוא הרבה מעבר לפרט טכני, בעיני באותו הזמן הדבר סימל יותר מהכל אתה המעבר מהמצב הכה מסוכן בו היתה עופרי למן הלידה, אל הריפוי והתקווה לחיים רגילים, בריאים וטובים כשל כל תינוק שנולד בזמן.
ולכן, בפעם הראשונה מאז הכל התחיל, הרשיתי לעצמי לנשום מעט לרווחה, להצליח להביט אל עבר העתיד הקרב ובא באופטימיות, להבין שאפשר להכריע את המלחמה הפרטית שלנו, אפשר לנצח בסופו של דבר.
השינוי הזה במחשבה, מבחינתי, לא היה דבר של מה בכך. לעבור מ״מוד״ אחד שכל כולו דאגה בלתי פוסקת, חרדות ובעיקר הידיעה שהיכולת שלך בתור הורה להשפיע על העתיד היא כמעט אפסית, ל״מוד״ שני, של תקווה ואופטימיות ויכולת עזרה ממשית שלי כהורה.
מעבר לא פשוט בכלל, אבל כל כך רצוי ומבורך.

נשתמע, גלעד.

20120728-221520.jpg

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – עוברים לחדר מספר 1

את מה שארע באותו אחר צהריים חורפיים קשה מאוד לשכוח. כהרגלי באותה תקופה, הגעתי אחר הצהריים לשיבא וניגשתי למחלקת טיפול נמרץ פגים לעמדה מספר 3 בה ממוקם האינקובטור של עופרי, אך לתדהמתי הרבה האינקובטור היה ריק!.

מבולבל מהסיטואציה ניגשתי לאחת האחיות ושאלתי שמעט חשש בקולי: ״איפה הבת שלי?״ התשובה המרגיעה והמאוד משמחת הייתה: ״העברנו אותה בצהריים לחדר מספר 1 בפגייה, מזל טוב!״.

את אנחת הרווחה שלי אפשר היה בוודאי לשמוע עד מחלף אלוף שדה, איזה יופי ואיזו התרגשות, כמה ציפיתי להתקדמות גדולה שכזו, כמה חיכיתי וייחלתי לרגע הזה!.

בצעדים בוטחים, חציתי את המסדרון לעבר הפגייה, ונכנסתי דרך הדלת הכפולה אל המקום שיהפוך לתחנה הבאה של עופרי במסע ההישרדות הארוך והמייגע, לא רחוק מדלת הכניסה, בצד ימין מצאתי את עופרי הקטנה בתוך אינקובטור, כזה מהסוג הסטנדרטי. הג׳ירפה ששרתה אותנו נאמנה במשך חודשיים וחצי, התפנתה לטובת פג אחר הזקוק לאינקובטור כה משוכלל.

חדר מספר 1 התגלה כעולם אחר לחלוטין ממה שהכרנו עד עתה, מעט מאוד מוניטורים ולכן כמעט ואינם נשמעים אותם צפצופים שהפכו לפסקול שהותנו במחלקת טיפול נמרץ פגים.

פחות אחיות על כל אינקובטור/עריסה, ולכן נדרשת הרבה יותר עזרה ומעורבות של הורי הפגים המאושפזים במחלקה.

עופרי עשתה צעד ענק בכיוון הנכון ( אף על פי שלעיתים מתקיימת גם תנועה בכיוון ההפוך אך אנחנו מלאי תקווה שעופרי כבר לא תחזור אחורה ) וכעת עלינו להתרגל למחלקה החדשה לדרך ההתנהלות השונה מזו שהכרנו עד כה.

אציין רק שחדר מספר 1 בפגייה הוא רק השלב הראשון מבין שלושה, כלומר ישנם עדיין חדרים מספר 2 ומספר 3 שעל פניהם צריך עוד לחלוף בטרם השחרור המיוחל הביתה. אך דיה לצרה בשעתה, צריך להמשיך ולהתקדם שלב אחר שלב, כאן אין קיצורי דרך.

נשתמע בטור הבא. גלעד.

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – עוד צרות

״נד נד נד נד רד עלה עלה ורד״, נדנדה, רכבת הרים, איך שלא מסתכלים על זה, ההרגשה היא שאנחנו פעם ב”דאון״ בעקבות החמרה במצב או בשורה כלשהי, ופעם ב״היי״ עקב שיפור במצב והתקדמות, אפילו הקטנה ביותר.אז אחרי ה״היי״ של הבקבוק הראשון, הגיעו שוב בשורות רעות. בצהרי יום אחד, לאחר אולטראסאונד מוח, קיבלנו בתדהמה שהתוצאות מראות על דימום באחד מחדרי המוח, דימום בדרגה 1 מתוך 4, אבל דימום במוח – פשוט מפחיד!.והעניין הוא, שבמקום כזה, אי אפשר לברוח מהבשורות, וכאשר אלו כל כך קשות ומפחידות, זה פשוט משתק אותך, כואב ומדאיג ככל שיהיה, זה מה שיש וצריך פשוט להתמודד. אסור לאבד תקווה ולוותר.

הנה ההגדרה של דימום מוחי אצל פגים מתוך וויקיפדיה: “דימום בתוך חדרי המוח (או IVH) הוא דימום לחלל חדרי המוח, שם נמצא בשגרה נוזל המוח והשדרה. סוג זה של דימום מופיע בדרך כלל ביילודים, ובייחוד בפגים או בכאלה שנולדו במשקל נמוך מאוד. רק לעתים נדירות הסיבה לדימום זה בפגים היא חבלה גופנית, וזאת בניגוד ליילודים שנולדו בזמן, ילדים או מבוגרים. ההשערה היא כי הדימום נגרם כתוצאה משינויים בפרפוזיה (מושג בפיזיולוגיה המתאר זרימה של דם עורקי לאיבר כלשהו בגוף) לתוך המבנים התאיים העדינים שנמצאים במוח המתפתח. חוסר זרימת הדם גורם למוות תאי וכפועל יוצא לשבירה של דפנות כלי דם ולדימום. דימום זה מהווה סימן לפציעה שכבר התרחשה, ואף עלול לגרום לפציעה נוספת. רוב הדימומים התוך-חדריים מתרחשים במהלך 72 השעות הראשונות שלאחר הלידה”.

ברור לי לחלוטין, שמבט יותר מפוקח על העובדות עצמן, בצורה קרה יותר ומחושבת ( מה שככל הנראה לא היה בשפע בתוך כל הררי הדאגה וחוסר האונים מהמתרחש עם עופרי ומהעתיד לבוא ), היה יכול בהחלט להרגיע ולעזור לראות עתיד טוב יותר, אבל בנקודה ההיא בפירוש נשברתי. אני זוכר היטב איך יצאתי מבניין היולדות לחניה ובכיתי, וחשבתי לעצמי: מה עוד נצטרך לעבור כאן, די! מספיק! עד כאן! . ייאוש גדול אחז בי באותו ערב.

למחרת בבוקר קמתי בכוחות מחודשים, אסור להתייאש וצריך להמשיך לקוות לטוב, יש עוד הרבה לפנינו, זה ממש לא הזמן להרים ידיים.

באווירה אופטימית זו, נפרד לבינתיים, המשך יבוא.

גלעד

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – סוף כל סוף בקבוק

ההתמודדות עם הבשורות הרעות תמיד אינה קלה, ובוודאי מוסיפה עוד קשיים בהתמודדות שלנו עם המצב המורכב ממילא, אך כמו שכבר כתבתי בעבר, תמיד יתכנו גם בשורות טובות, כאלו שקצת מקהות את הקושי הגדול.
והנה, באה לפתחנו בשורה כזו, אחרי תקופה ארוכה מאוד של חוסר בכלכלה של חלב אם שלאחריה תקופה לא פחות ארוכה של כלכלת חלב אם שאוב והגשתו דרך זונדה ( כלומר ישירות לתוך הקיבה ), הגיע הזמן להתקדם עוד שלב.
כאשר המצב הפיזי של עופרי השתפר קלות, כלומר היא עלתה במשקל לאורך תקופה, התחזקה מעט, ובעיקר התייצבה מבחינה רפואית, החליט הצוות המטפל לעבור באופן מדורג לכלכלה מבקבוק, לינוק חלב מבקבוק ככל תינוק רגיל?! ממש ימות המשיח מבחינתנו.
כן, סביר להניח שרבים מכם ירימו גבה נוכח התגובה שלנו לדבר כה טריוויאלי, הרי זה כל כך טבעי לתינוק שנולד במועד לינוק חלב אם או לינוק מבקבוק תחליף חלב אם כלשהו. אבל בשביל מי שנולד לו פג זעיר, זה בכלל לא מובן מאליו ולכן שהתבשרנו שעופרי הולכת לקבל את הבקבוק הראשון בחייה שמחנו עד מאוד.
נכון, אומנם מדובר כאן על צעד קטן ביותר לאנושות, אך צעד ענק קדימה לעופרי, וכל צעד בכיוון הנכון, מקדם אותנו אל המטרה, מקדם אותנו אל השחרור הכה מיוחל.
פשוט זה לא היה, כמובן, הרי אין דבר שהלך בקלות באותה תקופה, וכך גם עם אותו בקבוק ראשון והיסטורי כל כך מבחינתנו. ראשית, היה צריך להגיש את הבקבוק בתוך האינקובטור מפאת החמצן הסביבתי ( מאוחר יותר פתרנו את הבעיה על ידי שימוש בצינורית חמצן מחוץ לאינקובטור), ושנית, עם רפלקס מציצה שאינו מפותח דיו, היה קשה מאוד לעופרי החלשה ממילא, להצליח לינוק את החלב מהבקבוק.
מפח נפש זה לא היה, אבל גם לא הצלחה גדולה, ובכל זאת, העתיד התחיל להראות בהיר יותר מבעבר.

נשתמע בהמשך, גלעד.

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – בשורות

את הקנגורו הראשון, זה שתואר בטור הקודם, ניתן לתאר כ״קטרזיס״, רגע מזוכך וכה נעים שממש הצליח להשכיח מאתנו ואף אם לזמן קצר את כל הצרות והבעיות אתן אנו מתמודדים יום יום.

אבל, את העתיד לבוא עדיין אי אפשר היה לצבוע בורוד, או להיתפס לאופטימיות יתר, המצב עדיין קשה, הדרך עוד ארוכה ומפותלת. בקרב הזה, אחד מרבים, ניצחנו, המלחמה עדיין מתנהלת.

עופרי עדיין באינקובטור עם חמצן סביבתי, לאט לאט עולה בכמות החלב המוגש היישר לקיבתה דרך הזונדה ובהתאם גם מעלה במשקלה מספר גרמים נוספים בכל שקילה יומית, נשמרת לה מעין שגרה במחלקת טיפול נמרץ.

בוקר אחד, לאחר בדיקת עיניים שגרתית מבשר לנו פרופ׳ שפירר, רופא העיניים, כי לעופרי יש רטינופטיה של העיניים, או בקיצור ר.ו.פ. , להלן הגדרת המחלה אשר מובאת בוויקיפדיה:

רטינופתיה של פגוּת (Retinopathy of prematurity, ובראשי תיבות: ROP), הנקראת גם פיברופלזיה של אחורי העדשה, היא מחלה של רשתית העין הפוגעת בעיקר בפגים. מקובל לחשוב כי היא נגרמת על ידי גדילה לא מאורגנת של כלי דם ברשתית שעלולה להוביל לצלקות ולהיפרדות הרשתית. במקרים קלים עד בינוניים המחלה פעמים רבות חולפת מעצמה, אך במקרים קשים היא עלולה להוביל לעיוורון. כל פג נמצא בקבוצת סיכון לפתח את המחלה, וככל שמשקל הלידה נמוך יותר הסיכון גדל. גם עודף חמצן וגם היפוקסיה (חוסר חמצן) תורמים להתפתחות המחלה.

מבהיל, אם כי פרופ׳ שפירר מדגיש בפנינו שהמחלה אצל עופרי נמצאת בדרגה 2, מתוך 4, ובמצב זה אין צורך בהתערבות עדיין ויש להמשיך לעקוב ולבדוק, שכן יתכן והמחלה תיסוג לבדה.

חישוב מהיר מבהיר לי כי עופרי בהחלט עונה לרוב ההגדרות לגורמי המחלה, קרי שבוע לידה מוקדם, משקל לידה נמוך (מאוד) וחשיפה ממושכת לחמצן, כולל החמצן הסביבתי בתוך האינקובטור ממש כעת!.

וכך שוב מזדחלת לה הרגשת היאוש והדאגה, נכון, צריך להמתין בסבלנות להמשך המעקבים אחרי התפתחות המחלה, אבל למי יש עוד סבלנות כאשר בשורות טובות הן לעיתים כה נדירות כאן במחלקה.

רכבת הרים כבר אמרתי, יום אחד, לאחר הקנגורו, היינו על גג העולם, באיזו מין אופוריה שכזו, והנה לאחר מספר ימים שוב אנו חווים את תחושת הדאגה והחששות לגבי העתיד לקרות. למי שלא עבר חוויה כזו , קשה לתפוס את כמות ה”אפס אנד דאונז”, שניתן לעבור בפרק זמן כל כך קצר, האמינו לי זה דבר המתיש את הנפש עד מאוד.

לקראת חג החנוכה המתקרב ובא, ברצוני לאחל לכל קוראיי חג ניסים שמח, מי ייתן וירבו הניסים בקרב הפגים הקטנטנים הנאבקים כעת על חייהם. אמן.

 

נשתמע בטור הבא, גלעד.

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות – מנפלאות הקנגורו

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות

מנפלאות הקנגורו

הגמילה ממכונת ההנשמה הפכה לעובדה מוגמרת, עופרי מסתדרת עם החמצן הסביבתי בצורה מעוררת כבוד, וכבר חלפו להם מספר ימים מאז הוצא הטובוס מגרונה הקטנטן. ההקלה בעומס הצינורות אשר הציפו תדיר את האינקובטור, נותנת תחושה נעימה יותר לעיניים. בדיקות הגזים בדם משתפרות, וכדברי ד״ר גלובוס: ״הריאות עוד חולות אך הרבה פחות״. ללא כל ספק צעד ענקי בכיוון הנכון.

בשקילות האחרונות ( אשר הן גם מדויקות יותר מכיוון שעופרי כבר ללא הטובוס ) הסקאלה נעצרת בסביבות ה-800 גרם, המגמה היא עליה במשקל, איטית, אבל עליה.

היום, כאבא לתינוקות שלא נולדו רק פגים, קל לי יותר להבין כמה הייתה חזקה הכמיהה להחזיק בידינו את הקטנטונת ולו לכמה רגעים, כמה קשה הייתה ההכרה בעובדה שמקומה כרגע באינקובטור ואין מה לעשות מעבר לזה. מי שלא חווה פגות קיצונית כנראה מעולם לא יוכל להבין זאת.

ואנחנו כל כך חיכינו לרגע הזה, לשאלתנו: ״מתי כבר אפשר לעשות קנגורו?״ ענה ד״ר גלובוס: ״כאשר עופרי תגיע ל900 גרם!״. קנגורו, לכל מי שאינו יודע, הינה שיטה לשיפור מצבו הרפואי של הפג על ידי הנחתו על חזה ההורה החשוף, כך מקבל הפג את כל הדברים הנפלאים שקרבה גופנית להורה מעניקה, ושכה חסר לפג בשוכבו באינקובטור. ישנם כמה וכמה סיפורים אמיתיים לחלוטין על פגים שחייהם ניצלו בעזרת קנגורו, אך לא אכנס כאן לפרטים ואחזור לסיפור שלנו.

ערב אחד זה קרה. בישבנו ליד האינקובטור בעמדה מספר 3, כרגיל כבכל ערב, ניגשה אלינו דבי האחות ושאלה: ״כבר עשיתם קנגורו?״, ״לא״ עניתי ״ד״ר גלובוס לא מסכים, לא הגענו ל900 גרםעדיין״. מה שהתרחש מיד לאחר מכן היה הפתעה גמורה. דבי ביקשה שנביא וילון ותוך כדי כך הרימה את גג האינקובטור של עופרי – ״להוריד חולצות, אתם הולכים לעשות קנגורו״, קשה לתאר במילים את ההתרגשות  שאחזה בנו רק לנוכח המחשבה על מה שיתרחש כאן מיד.

אם כן, בתוך דקות אחדות, וללא כל הכנה מוקדמת, עופרי הקטנטונת נחה לה על חזה של אישתי, שצינורית חמצן נמצאת בקרבת אפה וגופה הזעיר עטוף בשמיכה ומעל השמיכה סוגר החלוק של אישתי. את הרגע הקטן הזה ניתן לסכם בשתי מילים: ״אושר עילאי״ פשוטו כמשמעו.

כמובן שהרגע המאושר הונצח במצלמה, ולאחר כחצי שעה זכיתי גם אנוכי להרגיש את הקטנטונת שלנו מונחת על חזי העולה ויורד בקצב הנשימות שלי שהסתנכרנו באורח פלא עם נשימותיה של עופרי.

כן גם בתוך ים הדאגות והפחדים, מצאנו רגע מאושר מאוד, שהטעין את הנפש במעט אנרגיות חיוביות להמשך המסע המפרך.

 

נשתמע בטור הבא.

Post Navigation